כשגרושים, חייבים להתמודד עם הכל

אני רוצה לספר לכם על יהלי בת ה- 8 .

היא קיבלה נעלי ריקוד שהיא ממש אבל ממש אוהבת.

בכלל הריקוד זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים של יהלי.

כל יום שיש בו חוג ריקוד הוא חגיגה.

והיא דואגת להעביר את הנעלים בין הבית של אמא ואבא....שומרת עליהם.

ופתאם אתמול כשהיא מארגנת את הדברים לחוג היא מגלה שנעל אחת הלכה לאיבוד!!!

מחפשים בבית של אמא והיא לא שם... היא פשוט הלכה לאיבוד.

והבכי . מתחיל לזלוג מהעיניים.

כי זה באמת עצוב ומאכזב לאבד משהו שממש חשוב לך....את הנעל.

אבל אז קורה עוד משהו. מתחיל הכעס העצמי: "איזו ילדה אני"..."אי אפשר לסמוך עלי"....

"אני ממש ממש דפוקה". ובכי בכי בכי.

נעל ריקוד הלכה לאיבוד ותוך שניה ההליך הפנימי הוא ...."אני לא בסדר"..."אני לא שווה"....והרגש משתולל. הלקאה עצמית, ביקורת ובתוך זה עולים כלללל הפעמים אבל כלללללל הפעמים שבהם היא לא הצליחה שבהם היא נכשלה.... ופעם אבא של יהלי במצב כזה היה כועס על חוסר האחריות.

אבל ביחוד על התגובה והדרמה.

ומה שהיה קורה שהדרמה היתה הולכת וגדלה וגדלה. בגלל הדרמות האלה אבא של יהלי פנה אלי.

הוא רצה לדעת איך להתמודד. היא אצלו רק חלק מהימים כי הם גרושים. הוא רוצה לבנות איתה קשר. והפעם הוא סיפר לי זה הסתיים תוך כ - 10 דקות. פעם היה נמשך ונמשך. והפעם הוא סיפר לי היתה לו תחושה טובה שהוא הוביל את הילדה דרך התסכול עזר לה ולא רק העניש כמו תמיד. בסופו של דבר הורות זה ללמד מיומנויות מה קורה כשרגש מציף? - ללמד שמותר להרגיש ואיך להרגע. ואיך לא ישר נופלים וטובעים בתחושת חוסר הערך? - זה הדבר הכי מהותי שנוכל ללמד! ואיך מתחברים לכוחות? - כי בסופו של דבר הם תמיד איתנו רק להביא אותם. ואיך בוחרים התנהגות? - כי אחרי שנרגעים אפשר לבחור ואיך לומדים מטעויות? - זה פרק לפולנים:-) והמיומנויות שילדנו לומדים היום איתנו הופכות להרגלים שלהם מחר עם הקול שלנו שילווה אותם כשהם יכשלו במשהו - במשחק, במבחן, בעבודה...