כשלא מתחשק לבקר משפחה

March 7, 2018

בילדותי גדלתי במשפחה בה לא לימדו אותנו "כבוד מיוחד למבוגרים" במשפחה.
לימים כשהורי נפטרו זכיתי להכיר משפחה מיוחדת אחת 
שבני ואני זכינו לבלות הרבה במחיצתם בשנים האחרונות
ואחד הדברים המהותיים שלמדתי מהם
זה "כבוד מיוחד למבוגרים במשפחה".
כשנכנסים נותנים דבר ראשון חיבוק ונשיקה למבוגרים. 
מקשיבים. 
מכבדים. 
ועם השנים אימצתי את הגישה הזאת מול בני

הענין הוא שבמציאות מול ילד זה לא תמיד מתאים לו.
אתמול החלטתי שהולכים לבקר את ה"כמו סבא סבתא" שבחיינו ולבני באותו רגע...לא בא.
אבל ממש לא בא!
וכשהוא בהתנגדות שלו.....מבחינתי ב"דרמה"...... 
האינסטינקט הראשוני שלי זה לבטל את הרגש שלו
.....כי אני רוצה לסדר את הסיטואציה מהר.
ואין לי זמן וסבלנות ל"דרמה".
ועולה לי באוטומט להגיד לו שיפסיק מיד לבכות או לכעוס!
שיתארגן מיד!

ואז שניה לפני האינסטינקט נזכרתי
נזכרתי במה שאני יודעת שנים....
שמותר לו...... מותר לו להתבאס.
מותר לו שלא יתחשק לו לבוא ויתחשק לו לעשות משהו אחר.
מותר לו לא לרצות ללכת.
מתוך ידיעה
ברורה שהוא לא באמת בוחר את הרגש שעלה בו.
זה מה שמופיע אצלו עכשיו על "הבמה הפנימית" בתוכו.
ההתנגדות.

אז מה אני עושה?
אני מתווה קו ברור להתנהגות המצופה: 
אומרת בבהירות. "אנחנו הולכים".
"אתה יודע שאצלנו בבית לבקר משפחה זה חשוב. זה "קו אדום"".
ברורה באמירה וביחוד ברמה האנרגטית שלי
ואחרי שהובהר שהולכים אני.....פונה לרגש.

ובגלל שאצלנו הבית כבר מיומן
זה כל פעם מפתיע אותי מחדש
שכשנותנים לאורך זמן כלים להרגע 
הסערה הרבה פעמים מסתיימת מהר
אפילו מאד מהר.

ולא משנה אם זה קורה פעם...פעמיים ...שלוש
לאורך זמן ה"כבוד המיוחד למבוגרים"
משתרש ומשתלם

כי קסמים שבלב זה ענין גם של התמדה
אבל ביחוד של חמלה ואהבה

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive
Please reload

Search By Tags