סיפור על חמלה, סליחה, הורות וזר פרחים אחד - רגע לפני יום כיפור

רגע לפני יום כיפור . אחרי 4 ימי ויפסנה במרכז דהאמה פאמודה המופלא נזכרתי שבגיל 28 באחד הקורסים בו השתתפתי הבנתי משהו על הורות כבת הבנתי שכתינוקות אנחנו מגיעים לעולם ללא יכולת עצמאית ואנו נשענים על הורינו באופן מוחלט כמו נזירים שמסתמכים על הסביבה למזון ומחיה והורינו מצידם, לאורך השנים בהם אנו גדלים נתנו ונותנים לנו את הכי טוב שהם יכולים - בהתאם למצב המחשבתי, רגשי ופיזי שלהם בכל זמן. בהבנה שהורינו עשו ועושים את הכי טוב שהם יכלו ויכולים בזמן נתון בהתאם למצב שלהם יש הכרה באנושיות שלהם וחמלה. יש גם חמלה בלראות את הטוב שבכוונה שלהם ולא לשפור רק את התוצאות.

כשהייתי בת 28 הבנתי - שגם אם יש דברים שאולי לתחושתי לא קיבלתי - או קיבלתי שלא לשביעות רצוני בהיותי בוגרת שיצאה מהבית עלי לעשות את דרכי ללמוד להשלים או לשנות את מה שאבחר. החמלה אפשרה לי לראות את הורי ולסלוח החמלה היתה גשר להגדלת אהבה. באותו יום בגיל 28 החלטתי לקנות זר פרחים גדול

ולהביא להורי ופשוט להגיד להם תודה. אני שמחה שזכיתי כי הורי נפטרו כשהייתי בת 32. והיום כאמא אני יודעת על עצמי כמה זה מורכב לפעמים להיות אמא ומתוך חמלה אני יודעת שאני עושה תמיד את הכי טוב בכל זמן בהתאם למצב המחשבתי, רגשי ופיזי שלי ואני רואה את הכוונה את הלב שלי שמלא בטוב, רצון טוב ואהבה ואני יכולה לסלוח לי לנסות לפעמים להשתפר אם נדרש ופשוט להביא לי זר כתודה